שלוש בובות מגובלנים ועבודת סריגה לא גמורה

גובלנים, מודה שלא ממש ידעתי מה הם לפני הפרויקט הזה, שעליו אני מתכוונת לספר.

כשליאת ואני דיברנו , אחד הדברים הראשונים שסיפרה לי על אמא שלה, היה האהבה שלה למלאכת יד. היא סיפרה שהיא היתה סורגת ומכינה גובלנים, ותמיד היה לה איזה פרויקט שעליו היא עבדה, אבל הנטיה הזאת לא דבקה בליאת, וגם לא בשתי האחיות שלה. ואז היא באה כל הדרך מתל אביב כדי לפגוש אותי, לספר ולהראות לי את היופי שאמא שלה ידעה לעשות בעשר אצבעות.

גובלן, אם לא ידעתם, הוא סוג של שטיח קיר, רקום בצלבים קטנטנים, שיוצרים ציור, ומיועד לתליה על הקיר. זאת טכניקה עתיקה שהיתה מאוד באופנה בארץ בשנות ה60.

וכשליאת הגיעה לסטודיו, הופתעתי מאוד כשהיא שלפה שתי תמונות ממוסגרות, שבתוכן הגובלנים שאמא שלה רקמה, לפני הרבה מאוד שנים. הם היו נפלאים. ליאת היתה מאוד נדיבה אלי עם הסיפור שלה. היא הכירה לי את אמא שלה, את המשפחה, והוליכה אותי יחד איתה במסדרונות הסבוכים, המתסכלים והמייאשים של הסוף הקשה של חייה של אמה. מהסיפור, למדתי שלא רק האצבעות שלה היו סבלניות, חזקות ועקשניות, אלא היתה לה רוח כזאת. ליאת הלכה, ואני נשארתי עם השלל : שני גובלנים ממוסגרים, עבודת סריגה שאמא של ליאת לא הספיקה לסיים, עם גלילי הצמר והמסרגות עוד נעוצות בתוכם, ושמלה חגיגית שחורה אפורה מבד שלא ממש הכרתי. לעבודה.

פיניתי בוקר שלם לפירוק של הגובלנים, לא ידעתי מה בדיוק זה ידרוש ולא רציתי לעשות טעויות מחוסר זמן. הרגשתי קצת כמו רפאית במוזיאון , מתעסקת בעדינות עם נייר מתפורר שמדביק את הגובלן למסגרת, ומסמרים חלודים עתיקים שמקבעים אותו למקום. רק כפפות ומשקפיים היו חסרות לי להשלמת הלוק. חתכתי בעדינות בין הגובלן למסגרת והפרדתי ביניהם. עקרתי את המסמרים מהדיקט עליו הגובלן היה מתוח והוא נפל לידי. פיסת בד מצהיבה מאוד, רקומה בצפיפות, עם סימונים וכיתוב של הקיט המקורי (כך אני מניחה) קל לי לדמיין את הרוקמת החרוצה ניגשת לחנות המסגרות השכונתית ובוחרת לה פרופיל למסגרת, ודואגת שיטפלו בגובלן שלה יפה.

הגובלן השני היה הרבה יותר מאתגר. הוא היה רקום כמו תחרה, משחק עם הסיבים של הבד שהיה דק בהרבה הפעם, יוצר בו דוגמאות ובליטות בחוט מוזהב ומודגש, מתפורר כמעט למגע, הבנתי מייד שתידרש כאן עבודת שימור כדי שהיופי המתכלה הזה יוכל להיות חלק מבובה.

החלטתי להשתמש בגובלן הרקום העבה והעמיד יותר לחלקי פנים ואזניים, ובגובן העדין כעיטור לשמלה , כדי שאוכל להשאיר אותו שלם ולחזק אותו כמה שאפשר בלי לפגום.

הסריג הלא גמור היה סוג של נבואה שהייתי צריכה לנחש. השתמשתי בחלק הצבעוני שלו לסוודר לדוב, ובצמר עצמו, משולב אפור בלבן, רקמתי את השיער של אלמה הבובה, שקיבלה בתורה את שמלת הגובלן העדין. השמלה החגיגית הפכה שמלה לשועלה הורודה, ופנים אזניים לדוב ואלמה.

מה שתמיד מרגש אותי במבט אחורה על פרוייקט כזה, הוא שנדמה שפלטת הצבעים, ומשפחת המרקמים, הכל היה שם, מסתדר מעצמו. כל מה שנוצר לי לעשות זה להרכיב את הבובות, לחבר פרצופים, וזהו. העבודה הושלמה.

טוב, בהחלט הכי ארוך שכתבתי עד כה. תודה אם קראתם את כל זה, ותודה לליאת על היד החופשית והאמון שנתת בי עם הסיפור, ועם החומרים הלא מובנים מאליהם.