לאה הגיעה אלי באוטובוסים מתל אביב, חדורת משימה, מרשימה, מספרת סיפור באופן ובשפה שיכולים לגרום לי רק לשבת ולהקשיב עוד ועוד ועוד.
היא סיפרה לי על שאול , שאולי, האיש שלה שנהרג בתאונת דרכים, פתאום באמצע חיים שוקקים של שניהם, שהיה איש שאהב לשבת ולקרוא בלי סוף, שהיה מצחיק ושנון ואהוב כל כך.
זה מרגיש כאילו עברו שנים מאז נפגשנו, לאה ואני, זה פשוט היה רגע לפני פרוץ הקורונה אל חיינו.
הקורונה שמנעה מלאה לטוס ולהביא את הבובות לנכדות שלה, והבובות חיכו לרגע הנכון, שהגיע לפני כמה ימים.
הקטנה שהיתה רק תינוקת כשלאה ישבה אצלי והגתה עבורה את הבובה המושלמת, עם האוברול התפוח, הכובע המחודד, הפרווה באזניים והגרביים של ההוביטים, כל פרט מסמל פן באישיות של שאול, התינוקת ההיא, היא כבר ילדונת בת שנתיים, ואחותה הגדולה כבר יודעת לספר על סבא שאולי, שבובות ה"סבובי" הן הבובות שלו.
תודה לך שבאת עד לכאן, שחיכית לרגע הנכון לתת את הבובות ושהענקת לי את המילים שלך היפות.