בכל פעם שאמרתי משהו על ה׳בובה של אליס׳ מישהי או מישהו היה שם לתקן אותי - פרופסור שלוי.
היו מעט אנשים בעולם הזה שרק קראו לה אליס, או אימא.
פנינה היא הילדה הקטנה, הבת הצעירה של אימא שלה,
שהיא הפרופסור אליס שלוי זכרה לברכה.
היא זוכרת את עצמה יושבת שעות בתור ילדה ומתבוננת בספרי אומנות שהיו בשפע בבית,המדונות של בוטיצ׳לי והרומנטיקה של הרנסנס, ביחד עם האבסטרקט הישראלי של שנות ה70 שכיסה את קירות בית ילדותה הם מקורות ההשראה שלה באומנות שלה עד היום, אימא היתה לוקחת אותה לתיאטרון ולקונצרטים, היא היתה מתלווה אליה למסעות גיוס כספים בחו״ל וסופגת אמנות ותרבות ששפעו מאימא גם ככה - והיא היתה זו שרצתה לינוק את כל הטוב הזה, זה היה לה מעניין, אימא שלה היתה לה מעניינת, וזה מה שהיא עשתה.
הבובה הזאת, פנינה מסבירה לי, היא בובת חזרה לילדות שלי, דרך הדברים של אימא.
אני מתרגשת, ואני חושבת שהיא רואה.
אני חושבת שבכל בובה יש הכתרה או חזרה לתפקיד מסוים שנמצא בתוכנו בין שלל התפקידים שלקחנו על עצמנו במסעות שלנו, התפקיד של היות ילדה של אימא, אחד הדחוקים עמוק, מהמרגשים והצפונים שיש, הוא מאלה שאני פוגשת בהם הרבה, אבל בדרך כלל מחייכת אותו לעצמי, וכאן היא אמרה את זה ממש. וזה מרגש לי לפגוש אותו בגלוי.
היא חוזרת אל עצמה הקטנה, ילדה של בית שחוזרת הביתה מבית ספר ומיד מחליפה לדמות הפיה בכתונת הלילה, נכנסת לארון של אימא ומתקשטת בתכשיטים ובצעיפים - לאליס שלוי (אני נאבקת בפרופ׳) היה סטייל מאוד מיוחד ובגדים ברמה גבוהה שהיתה מזמינה במיוחד מתופרת, אבל פנינה לא זוכרת דווקא את מה שלבשה אלא את מה שהיה בארון, ששימש לה ארגז תחפושות ופתח לעולם אחר.
ואליס הסכימה.
הבובות הקודמות שהכנתי לפנינה (ולאחותה!) מהבגדים של אבא שלה, משה, היתה דמות מתוך אגדה שהוא המציא- ארנבים בשם באגז וארני.
וגם לבובה הזאת - הפיה - היה לה שם מוכן מאגדה שברא למענה, על פפה ופופו
(Fafa & fufu)
וכך נולדה הפיה פפה, בובה שנוצרה מ16 פריטים שונים, השתדלנו לתת לכל אחד מהם את הכבוד הראוי ואני מקווה שהצלחנו ,ברוכה הבאה לעולמנו, פפה
