כשזיו ומירב נכנסו אלי לסטודיו, מעל למסיכות העיניים שלהן מדדו אותי בדיוק באותו המבט. "אתן תאומות" אמרתי ומייד הרגשתי מטופשת. ברור שהן תאומות. וזאת בטח התגובה שהן מקבלות בכל מקום.
אמא של זיו ומירב אהבה לסרוג, כך הן מספרות לי תוך כדי העמסת שקיות מלאות להתפקע במפיות סרוגות, קרושה ורקמה מכל הסוגים, הצבעים והגדלים.
אמא סרגה ורקמה, וסבתא תפרה. אחרי תקרית חסויה עם מכונת תפירה כלשהי אי שם בילדות, זיו ומירב לא הורשו לתפור ובכך נקטעה שרשרת הדורות של הסריגה והרקמה. הבית שגדלו בו היה מכוסה כולו במפיות,עיטורים וקישוטים כל השנה חוץ מיום אחד , בו הכל היה נאסף, לכביסה, ייבוש ועמלון, וחוזר למקומו ביום שאחרי.
בשביל אמא שלהן זה היה אולי תחביב, אבל אני מחזיקה את מה שהיא סרגה בין האצבעות, וזאת לא עבודה חובבנית. האצבעות שלה ידעו את העבודה. דוגמאות סבוכות וחוטים מכל העוביים, דיוק נפלא שמרתק את העיניים, רקמה שכל תך בה יודע את מקומו ואין איקס אחד שחורג הצידה.
הן מסבירות לי שלא ידעו מה לעשות עם הכמויות הבלתי נתפסות, מה שהביאו אלי זה כלום... יש עוד המון. הבתים שלהן כבר נראים אחרת, כמה מפיות כבר אפשר. ובכל זאת, אנחנו חושבות איך לנצל כל יצירה כזאת במלואה, לכבד את עבודת היד כמו שצריך. והארנבות מתחיחות לקבל צורה : מצח ממפית רקומה, שמלות מסינרים שסבתא תפרה, ווסט ממפית סרוגה, קישוט לראש ממרכז של מפית, שההיקף שלה הופך לצווארון. אדומים לזיו, סגולים למירב, ירוקים וכחולים לבאבי, הרי היא סבתא.
ככל שהפגישה מתקדמת, הארנבות מקבלות עוד ועוד פרטים, ואני מתחילה לחשוש שהן יהיו עמוסות מידי, צבעוניות מידי, יותר מידי טקסטורות שמתנגשות. אבל פתאום אני מבינה בבהירות, זאת הכוונה. זה הבית, וזאת האמא שהן רוצות להנציח. כל הטקסטורות והרקמה והסריגה והצבעים, זה בדיוק זה.
וכל אחת, והארנבת היחודית שלה.
תודה זיו, שפנית אלי, תודה מירב שהצטרפת. היה לי כבוד גדול לעבוד עם היצירה הנפלאה של אמא שלכן.