בבושקה.
זה היה הדימוי שעלה לנגד עיני כשקראתי את המכתב ששורותיו נטויות ותוכנו שובר לב, שכתבה לי נגה וצירפה לבדים ששלחה אלינו לסטודיו. נגה איבדה את ביתה, קרן אור, שהיתה כבר אמא בעצמה, לפני עשר שנים. הנכדות שלה, בנותיה של קרן אור היו בנות שלוש וחמש, וזה קרה כל כך מהר, מדלקת שלא אובחנה.
בבושקה, חשבתי.
אם בתוך אם בתוך אם.
נגה התייעצה עם הבנות, ויחד בחרו את הבובות, ואת הבדים שירכיבו אותן : פיסה משמלת הכלה של קרן אור, שמלות שלבשה, שאריות בד מבגדים שתפרה לה נגה. כשביקשנו לשתף בתמונות והסיפור היא ביקשה קודם לקבל את רשותן.
אלה הבובות שלהן, היא אמרה, והטרגדיה היא קודם כל שלהן, חשוב לי לשמוע את דעתן.
בבושקה שאחת הבובות אבדה ממנה, והבובה הבאה נעה ומטלטלת בתוך הגדולה ממנה בשני דורות, חבוקה ואהובה ומוכלת, עיניים טובות רואות את צערה ואת יופיה ומלוות את גדילתה.
בשלב אריזת הבובות למשלוח, קיפלתי את שאריות הבדים להחזיר לנגה, וחשבתי לעצמי שיש בבובות מעין ריפוד - לרכך את הטלטלה הגדולה, משהו לחבק ולאחוז. סיימתי לקפל ואת המכתב שמתי אצלי למשמרת, שלא אשכח את השיעור הזה : לא להחליט החלטות עבור מישהו אחר, תמיד לשאול, תמיד להתייעץ, לתת מקום וכבוד לכל הרגשות שיכולים לבוא.
נגה, לימדת אותי יותר משאוכל אי פעם להודות לך בעבורו.
תודה.
שורת נשים שקטה/ דליה קווה
כְּמוֹ בָּבּוּשְקָה רוּסִית
בֻּבָּה בְּתוֹךְ בֻּבָּה בְּתוֹךְ בֻּבָּה
מְקֻפָּלוֹת בִּי
אִמִּי וְסָבָתִי
וְאֵם אִמָּה
וְסָבָתָהּ
וְכָל הַדוֹרוֹת,
שוּרַת נָשִים שְקֵטָה
כְּמוֹ שֹדֵרָה שֶל כֹּחַ