הילה פנתה אלי חודשיים אחרי שאלן נהרג. היא סיפרה שיש לה ארון מלא בגדים שלו שכואב לה הלב לזרוק והיא רוצה לחשוב איתי יחד מה אפשר לעשות איתם. אולי בובות לילדים שלה, היא תשמח להתייעץ.
לא יכולתי לנחש שמדובר בילדים שעוד לא נולדו לה, זה פרט שאגלה אח"כ.
אלן והילה היו מהזוגות האלה, שאפילו שלא פגשתי אותם יחד, אני יכולה לנחש שהיה משהו מחשמל ומהפנט ביחד שלהם, הם ידעו לחיות. וכשהילה באה אלי לסטודיו, והיא נסעה דרך ארוכה כדי לבוא, היא הביאה את הרוח הזאת איתה.
היא באה עם הרבה בגדים, אחרי עבודת מיון קשה של עוד המון, מכניסה איתה לסטודיו את החיוך המהפנט שלה, את הצחוק המתגלגל ואת הכאב החשוף על האובדן ועל כל המקומות הקשים שאובדן כזה יודע להביא אליהם, וסיפרה לי למי מיועדות הבובות : לילד שגדל ברגעים אלה בבטן שלה, הילד שלהם.
אני כותבת את המילים האלה אחרי שהילד הזה המופלא כבר נולד והוא גדל עכשיו עטוף באהבה ובבובות מכל עבר.
מהבגדים של אלן הילה ואני החלטנו ליצור 5 בובות. כל אחת מהן סיפור בפני עצמה. הילה היא מדריכת טיולים שמתמחה בסקוטלנד ואירלנד, ולהילה ואלן יש אפילו חלקה משלהם בסקוטלנד, זאת לא רק עבודה. זאת אהבה.
אז להילה היה ברור שמהבגדים של אלן צריך להכין פרה סקוטית, היא אפילו לימדה אותי להגיד "Scottish cow" (שנשמע כמו Scottish coo) ושבועות הלכתי עם זה בראש, סקוטיש קו.
עשינו להם קילט מסורתי, עם תיק פרווה כמו שצריך, אומרים שבלילות הגדולה מנגנת בחמת חלילים כשהקטנה רוקדת.
עשינו גם ארנב רוקיסט עם עגילים ופאצ'ים מכל הטישרטים שהוא אהב
שועל מחולצה משובצת בשחור לבן
אלמה וארנבת יושבת, בשימוש מירבי בבגדים שהילה הביאה, ומשתי חולצות עם הדפס מיוחד עשינו כריות.
לפני כמה ימים הילה שלחה לי תמונות של הבובות עם הבן המתוק שלה ורשות לספר את הסיפור הזה.
קשה לי לתאר כמה אני מתרגשת ממחווה כזאת, של פתיחת הלב כלפי באופן הזה : פעם בפורים אחד באתי עם אוריה אל המטפלת הראשונה שלו להביא לה משלוח מנות, הוא זכר אותה ושמח, אבל היא? היו לה דמעות בעיניים. ככה אני מתרגשת.
תודה הילה. על החיוך והצחוק והתלתלים, על הכנסת האורחים שעשית לי בסיפור שלך, על רוחב הלב.