אוסנת היא חברה. והיא גם נהדרת ומתוקה וכיף לדבר איתה ורוב הזמן גם מאוד מצחיק (הנה כתבתי) וכשהיא אמרה שהיא באה אלי במטרה להזמין בובה, התרגשתי מאוד. אבא של אוסנת נפטר לפני כמה חודשים. אמא שלה ארזה את הבית הגדול בתל אביב ועברה לדירה קטנה בירושלים, לארוז בית שגדלה בו משפחה, ככה אוסנת מספרת, זה לא משהו שעושים ביומיים. כמות הציוד והרגשות שצריך להתמודד איתם, נו, זה יותר ממה שאפשר לדמיין, אפילו אנשים עם דמיון ממש ממש מפותח.
ואז היא מגיעה אלי, מיליון שקיות. ואני מקווה שלא רואים על הפנים שלי את כל ההתרגשות והסקרנות, כי אני כמו הקופים האלה בהודו שמתנפלים על כל אחד עם שקית בתקווה למצוא אוכל, שקיות תמיד נושאות בתוכן פוטנציאל. בגדים שיהיו בובות, זכרונות שיהפכו לדברים מוחשיים. אבל אני יודעת להתאפק. לפחות בהתחלה.
השקיות נפתחות ואוצר נשפך מתוכן. מפות ומפיות רקומות, שסבתא של אוסנת שמרה והעבירה הלאה, על חלקן אוסנת אפילו יודעת לספר של מי הן היו ומתי, תכים קטנטנים ומדוייקים, קפלים מגוהצים, סיפור במגבת מטבח ,עלילה במטפחת. כאן הפסקתי להתאפק , אבל היא לא נראתה נבהלת מההתפלשות שלי, כי אי אפשר שלא למשש את כל היופי הרקום הזה - ורק לחשוב על הרוקמת החרוצה, יושבת שעות מתחת לאיזה מנורה אור צהבהב לצרף איקס לאיקס, בטח התעייפו לה העיניים מזה - והרעיונות כבר רצים לי בראש, מה נעשה ואיך, אבל אני מחכה לשמוע מה אוסנת רוצה בדיוק.
ואנחנו מחליטות לשלב - חולצות של אבא (שהיה בנקאי, חולצות מכופתרות, שרוול קצר ) עם מפה רקומה של סבתא, וצעיף צמר שהיה לבן והזמן נתן בו צבע. ואני מודה שכאב לי קצת בלב לגזור את המפה היפה (הסריגה העדינה והמדוייקת בין ריבועי הרקמה, הו וואו, מי עושה כאלה היום?!) אבל אני שמחה בתוצאה. וגם אוסנת נראתה ממש שמחה כשהיא באה לקחת אותם, מבחינתי מדובר במחזה נדיר , רוב הפעמים אני שולחת את הבובות בדואר וגם כשבאים לאסוף מהסטודיו, הן ארוזות בנייר ויושבות בנימוס בשקיות הנייר, ולא נעים לקרוע ככה את האריזה לידי, אז אני מפספסת את התגובה הראשונית. אבל הפעם ראיתי את ההתרגשות והחיבוקים ואני חושבת שיש בסיס לטעון שיצא לנו טוב 😊
