אני מחכה כבר המון זמן לכתוב על הפרויקט הזה, אם תקראו ,תבינו למה, ועם הזמן נוספו לו בראש שלי עוד ועוד פרטים ומילים וזכרונות, אז נראה שזה הולך להיות ארוך, אבל אני מרשה לעצמי.
לכל דבר יש פעם ראשונה, וזאת הפעם הראשונה שאני תופרת בובות מבגדים של מישהי שנפטרה, שהכרתי בעצמי. בד"כ אני מאוד נזהרת בסיפורים שאני משחררת לכאן, כי הם לא הסיפורים שלי לספר, ואני מכבדת את המרחב והבחירה של מי שנותן בי אמון לתת לי ליצור עבורו. גם זה לא הסיפור שלי, אבל יש לי נגיעה בו, ונתן אמר שהוא מרשה, אז הנה.
חנה, אמא של נתן שהיה איתי בכיתה ביסודי (!), היתה מהנשים האלה שאי אפשר להתעלם מהן. גבוהה ומרשימה כזאת, עם עיניים נוקבות כאלה, שהרגשתי שהיא רואה אל תוכי, והיה שם איזה עושר אישיותי, שלא משאיר אף אחד אדיש. אני זוכרת שהיינו הולכים יחד הביתה, זה היה אולי בכיתה ד' או ה', הייתי מלווה את נתן עד הבית שלו ברחוב מבוא יורם ושם היינו מתפצלים ואני הייתי ממשיכה דרך חורשת הירח לבית ילדותי ברחוב בלפור, והיינו נעצרים לפני החורשה , תמיד חיפשתי את הצללית הגבוהה של חנה בחלון. היתה בנוכחות שלה, בחיתוך הדיבור, איזה עוצמה שפחדתי ממנה ונמשכתי אליה.
אני זוכרת שהיא ניגשה אלי בחתונה שלי, ואמרה לי ברוך " אני אמא של נתן, את זוכרת אותי?" חייכתי והנהנתי, אבל בראש שלי אמרתי לה שהיא לא מהסוג שאפשר אי פעם לשכוח.
חנה התמודדה עם מחלת הסרטן תקופה ארוכה, ובאוקטובר לפני שנה היא נפטרה, בביתה, במיטה שלה, משאירה אחריה ארבעה בנים ואת אבא שלהם,וכשבאנו לנחם, בבית במבוא יורם שכל שטיח ותמונה על הקיר מזכירים אותה ואת הטעם הנפלא שהיה לה, על השולחנות היו מפוזרים ספרונים קטנים ואפורים, שהתבררו לי אח"כ כמקבץ שירים שהיא כתבה ואיגדה עוד בחייה. קראתי את כולו בנשימה אחת, וכמובן שהתביישתי לבקש לקחת אחד איתי, כמה אופייני. אבל השירים האלה תפסו אותי - הדיוק והמינימליזם, והתפיסה ההמדוייקת של נוף הילדות שלי, המשיכו להתנגן לי בראש.
בסוף ספטמבר נתן התקשר. "עוד מעט היארצייט של אמא" הוא מכניס אותי בבת אחת לסיפור ומבקש שאכין בובות לצעירי המשפחה מהבגדים שהיו שלה - הוא עוד לא ידע מאיפה הוא ימצא כאלה - אבל הוא התכוון לצאת למסע חיפוש. כשהו אהגיע לסטודיו עם שקית סופר קטנה, חששתי שלא נשאר הרבה, ושמה שהוא מצא, לא יצליח להנציח את מה שהיא היתה.את ההוד ההוא. אבל התבדיתי.
הוא שלף משם מעיל צמר בצבעי אפור ואבן, שהיה "כל כך היא" לדבריו, ושידעתי מייד שיהיה הבסיס לכל הבובות, סוודר חום- כתום משגע, בגזרה מיוחדת, חולצה עם צווארון מרובע של קום איל פו וחצאית טאפט בטורקיז עם תכשיט מוצמד אליה, אח, איזה סטייל היה לה.משהו של בית מלוכה.
היה משהו אחר בלהכין את הבובות האלה. הבדים האלה, והעובדה שהכרתי אותה, אפילו כל כך מעט, והשירים שעוד גרו בראש שלי, וגם - חופש הפעולה שנתן השאיר לי, שעשיתי רק את הבובות שאני הכי אוהבת לעשות ושרציתי שיצאו מכל אחד מהבגדים. והן כולן על טהרת הבגדים, לא הוספתי שום דבר. אבל גם לא ממש הספקתי לצלם אותן כראוי, כי עשינו מהר מהר להספיק ליום השנה שלה. אז מה שיש כאן - אלה התמונות שיש לי.
כשרציתי לכתוב עליהן, העזתי סופסוף לבקש את ספרון השירים. זה לקח קצת זמן כי עסוקים וזה, אבל אתמול הוא נחת כאן, וכשפתחתי אותו בהתרגשות לפגוש שוב את המילים האלה שזכרתי, נדהמתי לגלות שחנה קיבצה כמה שירים בתוכו לפרק בשם "נשמת החפץ", וכתבה על כורסא ישנה, ודובי שהתפרק. צירפתי אותם כאן, יחד עם השיר שנתן בחר, "הסופר ברחוב הפלמ"ח".
כמו שיר, לאישה שהיא שיר, תודה נתן על האמון, תודה על המרחב, ותודה לך חנה על מה שהשארת.
