מילים אל אבשלום

תראי, גדי אמר לי, ככה נראה פוטנציאל.

הוא החזיק משהו שנראה כמו שעועית עצומה וטען שככה נראה גרעין של מנגו, אחרי שנשטף ונקלף והושרה ונקלף שוב. תארי לעצמך, הוא אמר, שככה המורות והגננות של הילדים שלנו היו מתרגשות מהם, כמו שאני ואת מתרגשים מכל מה שאצור בתוך הגרעין האדיר הזה.

כמו שתמר, הוא אמר, ולא היה צריך בכלל להסביר.

תמר היא קודם כל השראה, שמעתי את שמה שנים לפני שבאה אלי לסטודיו, מרחף מעל דיבורים חומלים על ההוראה היום, על מורים מעוררי השראה, יחידים במינם, על סיפורים שלא יאמנו, על מורה שרואה את התלמידים שלה, על מי שיודעת להתרגש מהם.

היא לימדה ספרות לכל כך הרבה מהמעגל הקרוב שלי ונתנה להם כלים בעולם הקריאה והכתיבה שנהיו להם עוגן של ממש בעולם, והעדויות לכך לא פספסו אותי.

תמר באה אלי לסטודיו עם סיפורי אבשלום שלה, בנה השלישי, שנהרג בתאונת אימונים לפני כמעט ארבע שנים, וחי, כמו שהיא מספרת בחיוך חם, לרוחב, לא לאורך. היה לו הרבה להספיק בשנים הקצרות האלה, והוא נגע בכל, ובכל מה שנגע השאיר את החותם שלו הבלתי נשכח.

אני רואה ושומעת את תמר ואני לא צריכה לדמיין הרבה, התלתלים והחיוך, החברותיות לצד העקרונות שהיא מתארת - הכל חי בה כל כך.

אני רואה איך היא מעלה את הסיפורים עליו ולשה אותם מחדש, מפרשת שוב ושוב, כמו התורה, היא אומרת, הוא לא מייצר סיפורים חדשים, צריך לפרש את הסיפורים הישנים, לתת להם חיים.

הפגישה עם תמר היתה מהפגישות האלה שבהן מדברות שעה בפנים ועוד שעה מדברות על מפתן הדלת, לא יכולתי להפרד ממנה.

וכשכבר נפרדנו, מיהרתי מאוד להכין את הבובות, מהבגדים עצמם בלבד, שיהיו ייצוג מזוקק עד כמה שאפשר.

תמר באה לאסוף את הבובות מהסטודיו ורצתה לפתוח אותן במקום.

שניה לפני שהורדנו את העטיפות, היא שאלה - איך אדם הופך לבובה?

חשבתי רגע ועניתי לה שהוא לא.

כל בובה קיבלה, איך לא, משפט משיר של מאיר אריאל.

אז אני מרשה לעצמי לצטט את אחד השירים:

שוב אני מוצץ גבעול תחת גשר מט ליפול כשמעלי העגלות בתנועה מתמדת שוב אני מתחיל לשאול מה לרצות מה לאכול כשהנמלה העניינית אותי מודדת. אחת לאיזה זמן מוגבל אני נשמט אביון ודל ממירוץ הכרכרה המשתקשקת נפלט משצף מעגל וכמו שוקע תחת גל כשההמולה הסחרחרה אט מתרחקת. ואבא תמיד אומר תעזבנו יום יעזבך יומיים העגלה נוסעת אין עצור. קפצת ממנה היום חלפו שנתיים והנה נשארת מאחור.

(מאיר אריאל | נשל הנחש)

תודה תמר, על כל מה שהבאת אלי - מהסיפורים, דרך התמונות, הגלויות ועד עצם ההיכרות איתך, וגם האהבה המחודשת לשירים של מאיר אריאל, אני מקווה שהבובות ימצאו את מקומן בבית ובלב ויהיו אמצעי ראוי לספר את הסיפור שאליו נוצרו.