את שיחת הטלפון הראשונה עם עדנה אני לא שוכחת. באוקטובר, כן, לפני כמעט שנה, הוזמנתי להתראיין בתכנית בוקר בערוץ 13. זה היה מאוד מוזר, ואולי אני אכתוב על זה בהזדמנות, זה לא הסיפור כאן. איך שיצאתי מהאולפן, מסוחררת מהשמש התלאביבית ומהחוויה המשונה והמרוממת בדרכה, מרוחה באיפור כבד, כאב ראש מזדחל לי במעלה העורף ואז, הפלאפון שלי מצלצל. "שלום ננה, מדברת עדנה. אני יושבת כאן עם אמא במחלקה אונקולוגית, ראינו אותך עכשיו בטלויזיה. אבא שלי נפטר לפני 9 חודשים, ואמא רוצה שנכין בובות מהבגדים שלו שנשארו, עוד יש לנו הכל. אבל צריך למהר, כי גם אמא חולה. היא במצב לא טוב". התיישבתי על המדרגות שמוליכות לבניין של ערוץ 13. נשמתי עמוק והתחלתי לכתוב. 22 בובות, היא אמרה, אשלח לך את הבגדים בהקדם. ונצטרך לחשוב על חיה אחרת.... טוב, נדבר. תוך זמן קצר , קצר מאוד אם מתחשבים בזה שעדנה חיה על הציר בין פארן שבדרום לבין טבעון הצפונית ומטפלת באמא חולה, ארגז עם בגדים והוראות מדוייקות מצא את דרכו אל הסטודיו. העדפות שונות ובקשות מהמשפחה הובילו אותנו ליצור יצור חדש : כבשה. וכך התחיל העדר של עדנה את דרכו בעולם.
מהרגע הראשון, מהקול של עדנה בטלפון, הבנתי שיש לי עסק עם משפחה מאוד מאוד מיוחדת. לא ידעתי באיזה אופן, וכמה חום ומודעות וכוונה יש שם, אבל הרגשתי משהו שלא ידעתי להגדיר. ובגלל זה, כשעדנה אמרה לי רגע לפני הגזירה שהיא מתלבטת, כי אמא שלה מהססת, לא חששתי להגיד, אין בעיה. נחכה כמה שצריך. נאחסן את הבגדים לזמן נכון שיבוא, אם יבוא.
ביוני עדנה התקשרה. זמנים לא פשוטים, היא מספרת. אמא נפטרה. שוב אני מתיישבת ונושמת, עט ביד, מוכנה לכתוב. אבל לא היה צורך. עדנה פשוט רצתה שנמשיך בתכנית הקודמת, היא רק רצתה שנוסיף בגדים של אמא שלה, שהגיעו מהר מהר, והצטרפו לארגז.
יש משהו ביצירה של בובות רק מהבגדים של המזמין, ללא פרווה, שמספר את הסיפור במלואו. וכשהשילוב כזה, עניבה של אבא וחולצה של אמא, או מכנסיים שלו ומכנסיים שלה, הסיפור הזה הזוגי, מקבל חיים.
הכבשים הגיעו ליעדן. אני כבר מתחילה לקבל ניצוצות של אהבה מהמשפחה המיוחדת הזאת, שלא שומרת לעצמה את ההתרגשות ועצמת הרגש, גל גואה של תחושות ,מגיע עד אלי.
על הבוקר קיבלתי טלפון מהסוג שגורם לי לעצור הכל ולצאת לגינה, לשמוע כל מילה ולהתענג. כמה התרגשות היתה שם בפתיחת האריזות של הבובות, בריח של סבא סבתא שהן אצרו בתוכן, בתחושה למראה הבגדים המוכרים בתצורה אחרת.
ועכשיו, ההודעה הזאת, מנכדה מתגעגעת, שאימצה אליה כבשה אחת קרוב קרוב. והיא כותבת את זה כל כך יפה, שהייתי חייבת שכולם יקראו, והיא מרשה לי לשתף:
"היי. כשרק שמעתי על הרעיון, עוד בשלב החולצות של סבא שלי שם פעם פעם.., לא הייתי 100% שלמה עם הקונספט, חשבתי שזה יהיה מוזר, חשבתי שלא אתחבר. ביום שישי האחרון פתחתי את הארגז בבית של סבא וסבתא שלי ואיבדתי כל שליטה עצמית, אין ספק. זה התחיל מלקיחת 5 בובות, אחר כך בקושי רב ירד ל4, עד שהגענו לחלק לבנות דודות שלי את הנותרות נשארתי עם 3, כי אין ברירה, ופשוט לא הצלחתי להחליט. לא הצלחתי לשחרר. בסוף הייתי חייבת לבחור אחת, שאיתה אני שלמה בכל ליבי. עשית לי משהו שלא הצלחתי לעשות בעצמי לפנייך. הבאת לי לתוך האף גל של ריח וזיכרונות מסבתא שלי, פיתאום לרגע היא חיבקה אותי וזה היה קסום. אין לי מושג איך עשית את זה. אז אם יש לך מפעל לריחות בבית אשמח לבוא להשפריץ את הריח שלה כל כמה זמן על הבובה שלי. הנה אנחנו שותות קפה במרפסת אחריי לילה של חיבוקים. כפי שניתן לראות, "לא שלמה 100% עם הקונספט." תודה לך מכל הלב שלי. "
מאז שהכבשים הגיעו לבתים שלהן , אני מקבלת פה ושם ד"שים מתוקים ונפלאים מהן, בבתים החדשים שלהן. חוט של חן וחסד נמשך מהמשפחה הזאת עד אלי, במילים היפות שכתבו לי, בשיתוף הנעים בסיפור המשפחתי.
רות כתבה לי את המילים היפות האלה, וכל דבר שאוסיף ,רק יפריע:
"הצלחת לפתוח לי חריץ קטנטן לזכרונות שלי... סבא וסבתא היו כל כך משמעותיים בחיים שלי. יש לי מעט מאוד זכרונות שהם לא חלק מהם. בכל תמונה שעולה לי לראש הם נמצאים. הם ליוו אותי בכל כך הרבה משברים בשנים האחרונות. תוך שנה איבדנו את שניהם ואיתם נעלם הזיכרון שלי... איכשהו, כנראה כדי שאוכל להתמודד עם האובדן, הזיכרון שלי מחק את שניהם לחלוטין. הצלחתי לשכנע את הרגש והלב שהם לא היו, שזה רק תעתוע של המח. משהו קהה בי. גם כשאני ממש מנסה אני לא מצליחה להזכר בריחות, בשיחות, במפגשים, בחוויות. כאילו הכל התרוקן בי. אפילו לא הצלחתי לבכות. ביום שישי, הגיע אלינו הארגז עם הכבשים המופלאות שלך וכבר כשהוא נפתח כאילו משהו נפתח גם אצלי.. היו כבשים עם כל מיני בדים מבגדים של ארועים חגיגיים ואני רציתי את הפשוט והיומיומי. בחרתי לי כבשה שהצליחה לעורר בי את הזכרונות שכל כך חיכיתי להם. הגופיות הניצחיות של סבא שהעלו בי את התחושה שאני שוב עטופה בתוך החיבוק שלו, הראש שוקע בתוך החזה שלו והוא מנשק אותי ואומר "שלום רותל'ה" בחצי חיוך.. והחולצה של סבתוש שלי שהיא לבשה בטיפול האחרון שליוויתי אותה אליו. סבתא שלי, הגיבורה והמופלאה ישבה כל כך קטנה פתאום בתוך כורסת הטיפולים עם החולצה שלה שכל כך אהבתי. הצלחתי לבכות. הצלחתי להזכר. תודה לך על המתנה הגדולה הזאת!! "
עדנה, אין לי מילים להביע את ההערכה העמוקה לחיבור שיש לכם במשפחה, לכבוד והאהבה להורים בסוף הדרך, ולחיבוק החם שנתתם לי תוך כדי התהליך שעשינו יחד. העדר שלך נשאר בליבי.
תגובות