Search

דובים וזכרונות

כשרק נכנסתי לעולם "דובי הזכרון" ( #memorybears ) גיליתי שיש ז'אנר שלם של דובים כאלה, זה ממש מקובל באנגליה ויש שם לא מעט יוצרות שזה תחום העיסוק שלהן. מה שהפתיע אותי מאוד בחיפוש ההוא, זה הסגנון האחיד, כמעט זהה של הדובים האלה, אני מניחה שזה מתבקש כשנוסדת מסורת כזאת, אנשים מצפים למשהו מסוים כשהם רוצים דובי כזה מהבגדים של אהוביהם וכך נוצר דובי מאוד ספציפי, תלת מימדי, יושב, ללא פרווה ועשוי כולו מהבגדים , לפעמים בשילוב רקמה ממוחשבת עם הקדשה כתובה.

אני חושבת שהסגנון הוא לא הדבר היחיד שמבדיל את בובות הגעגוע מהז'אנר הזה, געגוע הוא דבר רחב, עמוק ומלא דמיון , ומנעד הסיפורים שמגיעים אלי, גם הוא כזה.

הדס היא דוגמה נפלאה. להדס היו בגדי ילדים שהיו שלה כשהיתה קטנה, כה נדיר. היא כבר אמא בעצמה, אבל לא כל הבגדים במצב שאפשר להלביש מצד אחד, היא כותבת לי, מצד שני, היא קשורה אליהם. הדס החליטה לשלוח אלי חליפה, פעם היו חליפות טריקו כאלה, מכנסיים מפוספסים באפור וצהוב, וחולצה תואמת בצהוב עם שרוולים מפוספסים, כיסים עמוקים באיזור הברכיים ופסי כיווץ רחבים בקצה הרגל. נראה לי שהדס ואני גדלנו באותן שנים.




היא רצתה שנכין לה ניסים, ושכולו יהיה מהחליפה, שכל גודלה לילד בן שנה וחצי. הייתי מוכנה לאתגר. פירקתי את כל חלקי הבגדים. גם את הכיסים, גם את האימרות. כל חלק גוהץ ויושר, והכל התחבר במלאכת מחשבת (הפסים היו מאתגרים! החיבורים היו צריכים להתאים) ליבשת אחת גדולה שממנה גזרתי בסוף את כל החלקים של ניסים, כולל פנים ואזניים וג'קט. הכל נכנס!






ההוכחה ליעילות היתה ערימת השאריות הקטנטנה שנשארה בסוף, רק חופן קטנטן.

הדס הרשתה לי להעלות את התמונות מהתהליך לסטורי, היא עקבה בזמן אמת והתרגשה איתנו בלייב, זאת היתה חוויה מדהימה עבורי, כאילו היא יושבת איתנו בסטודיו ומתפעלת תוך כדי מכל דבר, מוסיפה התרגשות שיש בה געגוע, לתוך רחש העבודה המשמח הרגיל.



תודה הדס, על האמון וההתרגשות, על השיתוף והסבלנות.




10 views0 comments

Recent Posts

See All