תחזיקו חזק, הסיפור הזה עומד לקחת אותנו כמעט מאה שנה אחורה בזמן. רק עוד סיפור רגיל על שמיכת תינוק שהספיקה להיות שמלת כלה בדרך להפוך לבובות געגוע, שגרתי לחלוטין, לא?
היו היתה נערה חלוצה שעלתה בגפה לארץ ישראל אי שם בשלהי שנות השלושים של המאה הקודמת. כמה שנים מאוחר יותר נולדה לה תינוקת, והיא נסעה איתה לבקר את הוריה שנשארו בפולין. כשהגיעו, נתנה לה אמא שלה שמיכת עריסה שסרגה ורקמה עבור התינוקת החדשה, שמיכה צחורה בעבודת יד דקדקנית ואוהבת, שאצרה בתוכה אהבת סבתא אל מעבר לים. אביה של החלוצה, סבה של התינוקת, הריח באויר ריחות מלחמה, ודחק בהן לחזור לארץ ישראל. הוא עצמו התכונן לסגור את עסקיו, לארוז את המשפחה ולנסוע אחריהן. החלוצה והתינוקת נסעו הביתה לעמק יזרעאל, לקיבוץ שהחיים בו לא התאימו לשמיכה הלבנה העדינה, והיא נעטפה ונארזה בארגז. שבועיים אחרי שחזרו לארץ, פלשו הגרמנים לפולין, הסבא והסבתא לא הצליחו לחמוק בזמן.
התינוקת גדלה והיתה לנערה ואישה,ילדה ילדים בעצמה וגידלה אותם בקיבוץ. כשבאה ביתה להודיע שהיא עומדת להנשא,שלפה אמא שלה שמיכה אחת לבנה, ארוזה. הן הציעו לשלב את השמיכה בשמלת הכלה, והיא הסכימה. השמיכה נגזרה ונתפרה לחזית השמלה ואל החגורה שעטפה אותה, וזכתה לנשום רגע אחד של תהילה בחתונה בקיבוץ של שנות השמונים, ושוב נארזה, לזמן לא ידוע.
לפני חודש קיבלתי טלפון, בצד השני חיכה לי הסיפור הזה, ובחובו בקשה לגלגול נוסף לשמיכה הזו. הפסקתי לנשום לרגע, עוצמת הסיפור והזמן עברו דרכי כמו רוח פרצים. "השמלה איומה" היא הזהירה בטלפון, "תשתמשי רק בחלקים של השמיכה" החזירה אותי אל המציאות.
לא יכולתי שלא לדמיין שיחת טלפון לסבתא, שסרגה את השמיכה. מה היא היתה אומרת?
Comments