"בובות בעידן האוטומציה" נשמע כמו שם של הרצאה משנה א' בבצלאל, מאלה שהייתי מאוד מתלהבת מהשם ואז נלחמת בעפעפיים שלי בשעתיים-ללא-הפסקה של מיליון שקופיות ומסרים מבלבלים, לא נורא, זה היה ממש מזמן.
אבל בובות געגוע בהזמנה אינטרנטית ללא מגע יד אדם, זה משהו אחר לגמרי.
אני תוהה אם זה תהליך שאני עומדת להתרגל אליו, כי ההזמנה הזאת, שאני אספר עליה מיד, כי היתה הראשונה מהאתר, היה בה גם אלמנט אחר ומרחיק, שאני בהחלט לא רגילה אליו בכלל.
אנה התקשרה אלי לפני שביצעה את ההזמנה,לוודא כמה פרטים ולשאול כמה שאלות. היא סיפרה לי שיש לה הרבה גובלנים שאמא שלה רקמה ושהיא ואחותה פחות מעוניינות לתלות אותם על הקירות וישמחו להכין מהם בובות, ואז היא הלכה לבחור לה דגמים באתר ולהזמין משם.
זה הרגיש כל כך מוזר. אני מודה שישבתי כמה דקות ותהיתי מה בדיוק לעשות. בד"כ אחרי שיחת טלפון אני יושבת ומארגנת את המחשבות שלי בכתב, פורשת את הדגמים המוזמנים, משווה לדוגמאות ומתאימה פרוות ובדים, וכאן, באמת, הרגשתי כמו אמא שמאכילה את התינוק שלה בוקר וערב ופתאום הוא קם, הולך למקרר, פותח, לוקח, סוגר, הולך.
אחרי כמה שעות קיבלתי הודעה (אוטומטית!) שיש הזמנה באתר, 9 בובות מאנה.
עשיתי את עצמי מופתעת כדי שהאתר לא יעלב, יו! 9 בובות! מה יש לנו כאן??
פתחתי את הרשימה בסקרנות והתלהבות, והתחושה המוזרה קצת התפוגגה.
כשהחבילה הרזה הגיעה (ערימה של גובלנים, אפילו הרבה מהם, לא ממלאת אפילו מעטפה גדולה), כבר הרשיתי לעצמי את ההתרגשות הרגילה מחבורה גדולה של בובות שעומדות להווצר, וניגשתי לסדר בדים ולרשום רשימות, כמו שאני אוהבת.
הגובלנים היפהפיים העידו על יד מדוייקת ואהבה לפלטת צבעים בהירים ותמונות נוף כאלה, לא מכאן, לא מעכשיו. נשביתי מיד בקסם הזה, מדמיינת את הבית שבו הם היו תלויים, במסגרות כבדות, ממלאים את הקירות בסלון ובמסדרונות, ישנים נדחקים מפני החדשים לחדרים נידחים, או למחסן אפל, ועוד ועוד ממשיכים להירקם , בדיוק ובמסירות.
צירפתי פרווה לגובלן לבדים משלימים. החלטתי איזה